             חלק אבן העזר                    סימן א            תשובה לרב אחד בדבר שאלתו. אשה אחת שהלכה מבעלה עם בן קטן זה                 כמה שנים. ולא נודע מה היה עמהם. אם יכולין להתיר לבעל מצודת חרם רגמ"ה לישא אשה אחרת. הנה רוב הפוסקים הסכימו דחרמ רגמ"ה אפילו במקום מצוה. ובתשו' ר' יהושע מינץ (סי' יו"ד) האריך בזה. והביא הרבה פוסקים דס"ל דחרם רגמ"ה נוהג אפילו במקום מצוה. כמו דסבר רב אמי ביבמות (דף ס"ה). אמר איהו איזל ואבדיק נפשאי אמר רב אמי אף בזה יוציא ויתן כתובה שאני אומר כל הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה. אע"ג דלא קיים מצות פו"ר אפ"ה אינו יכול לישא אשה על אשתו ויוציא ויתן כתובה. ה"ה לדידן אע"ג דקיי"ל כרבא נושא אדם כמה נשים והוא דאית ליה למיזיינינהו השתא דהחרים רגמ"ה שלא לישא אשה על אשתו אפילו במקום מצות פריה ורביה אסור. רק יוציא הראשונה ויתן כתובה. אלא במקום יבום דהוי מצות יבום. גם ממילא קאתי. ומשמים הקנו לו אשה. ולא איהו קעקר לתקנת הגאון. בזה יש פוסקים דמותר ליבם אפי' דיש לו אשה. עיי"ש. וכן נוטה דעת הרמ"א באע"ז (סי' א' סעי' יו"ד) שכתב אמנם יש חולקים וס"ל דחרם רבינו גרשון נוהג אפי' במקום מצוה ואפילו במקום יבום וצריך לחלוץ וכ"כ הרמ"א (בסי' קס"ה סעי' א') וי"א אם יש לו אשה אחרת שכופין אותו ומנדין אותו עד שיחלוץ. וכ"מ בסי' קע"ז סעי' ה'. בנטען על הפנויה דיש אומרים דמצוה לכונסה. דאם הוא                     נשוי אינו רשאי לכונסה ע"ש: ולכאורה יש להוכיח דחרם רגמ"ה נוהג אפילו במקום                    מצוה. דבתשו' מהר"מ מרוטנבורג וכלבו והביאו הד"מ מבואר לשון התקנה סתם. לא ישא אדם אשה על אשתו וכיון דחרם הוי כשבועה סתם. חייל אפי' על דבר מצוה בכולל. דהכא הוי כולל כיון דחל השבועה במקום שקיים מצות פו"ר. או דרוצה לישא אשה זקנה ועקרה שאינה ראויה לילד דאסור לישא אותן מפני החרם. ה"ה דחייל אפי' במקום מצוה וישא אשה הראוי' לילד. כמ"ש הרמ"א ביו"ד (סי' רל"ט סעי' מ') אם נשא זקנה ונשבע לה שלא ישא אשה אחרת. אעפ"י שלא קיים פו"ר. דחלה השבועה שהרי כלל בזה דברים שהשבועה חלה עליהם על נשים שלא יוכל לקיים מצות פו"ר ע"ש. והפוסקים דס"ל דחרם רגמ"ה אינו נוהג במקום מצוה ע"כ ס"ל דרגמ"ה התנה בשעת הגזירה דבמקום מצוה לא גזר וזה אינו מבואר בלשון התקנה כלל. ומנא לן לומר דבמקום מצוה לא גזר ורגמ"ה                             מתחילה התנה על כך: ונראה ברור דלדעת הפוסקים דס"ל דחרם רגמ"ה נוהג אפי'                במקום מצוה. אפילו בהיתר מאה רבנים לא מהני וכ"מ. מלשון התקנה בתשו' מוהר"מ וז"ל חרם תקנות הקהילות ששם רבינו גרשון מאור הגולה. דאין לישא שתי נשים אין להתירה. רק במאה אנשים מג' ארצות ומג' קהילות. וגם אותם לא יסכימו עד שיראו טעם מבורר להתיר. וצריך שתהא כתובה צרורה ומונחת ביד נאמן במעות או במשכנות עכ"ל. וע"כ להנך דחרם רגמ"ה אפילו במקום מצוה נוהג. ע"כ מה שאמר דמאה אנשים יראו טעם מבורר להתיר הוי טעם אחר ולא מחמת מצוה יהיה הטעם להתיר. כמו שלא במקום מצוה אינן יכולין להתיר מאה אנשים. אם לא שיראו טעם מבורר להתיר. ה"נ במקום מצוה דחייל חרם רגמ"ה אינן יכולין להתיר מאה אנשים רק מטעם מצוה. אם לא שיראו טעם אחר נכון מבורר להתיר. וכן מוכח מדברי הב"ש באע"ז (סי' קס"ה ס"ק ד') שכתב בהא דיבמה שנדרה הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו שיחלוץ לה. ואם מצאה היתר לנדרה מותרת לו ולא אמרינן דאסורה. הואיל בעת שנפלה לפניו היתה אסורה מחמת נדר ב"י משם הרשב"ץ. ואם הי' לו אשה בעת שנפלה לפניו. והיתה אסורה עליו מחמת תקנת רגמ"ה יש לומר דגרע טפי. דאין היתר לאיסור זה משא"כ איסור נדר יכול להתיר עכ"ל. וע"כ דקאי להנך פוסקים דס"ל דחרם רגמ"ה נוהג אפילו במקום מצוה ויבום. א"כ מוכח מדבריו דלהנך פוסקים אין לזה היתר ע"י מאה אנשים. שיתירו מחמת מצוה לחודי. דאל"כ שוה לנדר. וע"כ דאין להתיר אפילו במקום מצוה אם לא שיראו טעם אחר מבורר להתיר ע"כ יש לומר דגרע טפי מנדר דלמא לא ימצאו טעם מבורר להיתר. ודמי להיכי שלא במקום מצוה דאינן יכולים להתיר מאה רבנים אם לא שימצאו טעם מבורר להתיר. (אך גוף דברי הב"ש תמוהים לי. לפמ"ש התוס' והרא"ש ריש יבמות. דאשה שהיתה נדה בעת שנפלה ליבמה. תאסר להתייבם אע"ג שמטהרת אח"כ כמו אחות אשה שאינה מתייבמת אפילו מתה אשתו אחרי כן משום דאף בימי נדתה בת חליצה היא ואם בא עליה היבם קנאה כדאמרינן בפסחים (דף ע"ב). א"כ ה"ה בחרם רגמ"ה דבת חליצה היא ואם בא עליה יבם בשעה שהי' לו אשה קנאה ע"כ לא שייך בזה לומר כיון שנאסרה שעה אחת אסורה עליו עולמית. דדוקא היכי שנאסרה עליו משום ערוה דנפקע ממנו ההיא שעתא החליצה והיבום אסורה עליו כאשת אח שיש לה בנים. והא דאמרינן (ביבמות דף כ"ז) שני יבמות שנפלו לפני יבם אחד לרבי יוחנן דקיי"ל כוותי'. מתה ראשונה אסור בשניה מאי טעמא שכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבוא עליה הרי זו כאשת אח שיש לה בנים ואסורה. אע"ג דלא הוי רק משום זיקה דרבנן. ובת חליצה היא ואם בא עליה היבם קנאה. שאני התם דגזרו בזיקה משום ערוה א"כ דמי לערוה דאורייתא. אבל שארי איסורים דעלמא אע"ג שאינו ראוי לו מיד מכל                                מקום לא דמי לערוה:] וא"כ הא דכתב הרמ"א (בסי' א') אמנם יש חולקים וסבירא             להו דחרם ר"ג נוהג אפילו במקוה מצוה ואפילו במקום      יבום וצריך לחלוץ. ובמקום שאין הראשונה בת גירושין כגון שנשתטית או שהוא מן הדין לגרשה ואינה רוצה ליקח גט ממנו יש להקל להתיר לו לישא אשה אחרת עכ"ל. האי שהוא מן הדין לגרשה לא כמ"ש השב יעקב בתשו' (חלק אה"ע סי' א'). דרמ"א מיירי במקום מצוה דשהתה עמו עשר שנים ולא ילדה. דהא הרמ"א קאי אהך דעות דס"ל דחרם רגמ"ה נוהג אפילו במקום מצוה וכן נראה דרמ"א הסכים לזה דחרם רגמ"ה הוא אפילו במקום מצוה כמ"ש לעיל. ולפמ"ש להך דעה דחרם רגמ"ה נוהג אפילו במקום מצוה אינן יכולין להתיר משום מצוה לחוד אפילו מאה   אנשים אם לא יראו טעם אחר מבורר להתיר ע"כ דהרמ"א מיירי או היכא שהוא מן הדין לגרשה כמ"ש הב"ש דמיירי בעוברת על דת דלא תיקן רגמ"ה כמ"ש (בסי' קט"ו סעי' ד'): אך מה שכתב הב"ש (שם). כתב הכלבו דאין להתיר חר"ג      אלא עפ"י מאה אנשים מג' קהילות מג' ארצות. ובד"מ כתב דא"צ בזמה"ז להתיר ע"י מאה אנשים כי כבר כלה הזמן חר"ג ואינו אלא מנהג שנהגו להחמיר. לכן כלל כאן אלו שני דינים יחדיו כשנשתטה או כשהוא מן הדין לגרשה ש"מ שניהם שוין. וכשהוא מן הדין לגרשה לא תיקן ר"ג כמ"ש בסי' קט"ו עכ"ל. משמע מדבריו דהיכי דאמרינן דבעוברת על דת לא תיקן רגמ"ה שלא לגרש בע"כ. ה"נ לא גזר בעוברת על דת לישא אשה אחרת.                      ולא בעינן כלל היתר מאה אנשים: לענ"ד נראה שאינו כן ויתיישב בזה ג"כ מה שהקשה הח"מ                                (בסי' קי"ט ס"ק ג') על הרמ"א שכתב שם יש אומרים במקום מצוה יכול לגרש אשתו בע"כ או מתירים לו לישא אשה אחרת. וכמו שנתבאר לעיל (סי' א') דהא מקור האי דינא דהרמ"א נובע ממהר"מ פאדווא ולא הזכיר המהרמ"פ רק גירושין בע"כ אם יוכל להשיג לו דרך לעשותו ובסי' י"ט לא התיר רק משום נגד היצה"ר דמוטב שלא יאכל בשר תמותות. ע"כ אין להתיר לישא אשה על אשתו אם לא בהסכמת מאה רבנים כשהראשונה בת גירושין או שמצוה לגרשה ואינה רוצה לקבל גט אבל בשבויה אין להתיר עכ"ל. ולענ"ד דהא מבואר בלשון התקנה שהחרים רגמ"ה שלא לישא שתי נשים. אין להתיר רק במאה 